לחיות על הקצה

אנחנו רגילים להצליח ולתפקד לפי מתכון אישי מוצלח שסיגלנו לעצמנו. סיפור החיים שלנו מספר לנו איך הגענו לזה. למשל: כילדה וכנערה, תמיד אמרו לי שאני עצלנית. לא כל כך אהבתי להשקיע בלימודים , להיות רצינית, לנהל לו"ז מאורגן. אהבתי לרקוד, לשיר, לנגן, לקורא ספרים עבי כרס – בדרך כלל יום לפני מבחן חשוב – להינות ולחיות טוב. כשהתבגרתי קצת, רציתי לשנות דרך כי השיטה הראשונה לא הניבה הרבה פירות, ואז נכנסתי לקיצוניות השנייה ולקצב מוגבר של תקתוק רשימות ארוכות של משימות, לו"ז מוקפד, אורח חיים פעיל וגדוש, לקיחת אחריות על כל מיני פרויקטים. יצאתי משם מותשת, לחוצה ומרוקנת.

לכל אחד מאתנו יש את הדרך המוגזמת שלו: פעיל מדי או פאסיבי מדי, דואג מדי או בטוח מדי, עצמאי ובודד או תלותי ומאוכזב מעצמו, דואג רק לעצמו ולהצלחתו או דואג לאחרים ולהצלחתם ומזניח את עצמו. וכן הלאה.

לכל אחת מהקצוות יש חסרונות אך גם יתרונות. אנחנו צריכים ללמוד לשלב את שתי בקצוות אך בהרמוניה. גם וגם אבל דרך היתרונות של כל מידה.

למשל מי שמאד פעיל וכל היום מתקתק משימות, מקבל תוצאות אך הוא כל הזמן במרדף אחרי הפעילות הבאה. הוא עלול להיות במתח תמידי, כי אינו מרשה לעצמו לעצור ולנוח. לעומתו, מי שאינו פעיל לא יקבל תוצאות אך נראה שהוא שומר על רוגע, על שקט נפשי. אבל לא נטעה! השקט הזה אינו שלם כי אדם כזה מתמרמר מזה שאינו מצליח להגיע לתוצאות. המצב ששני האנשים צריכים לשאוף אליו הוא שילוב של גם פעילות וגם רוגע. איך יגיעו לזה? על ידי איזון והכנסת המידה החסרה לאורח החיים שלהם:  הראשון צריך ללמוד לשמור על זמנים של רוגע ושל מנוחה, של פנאי. הוא צריך ללמוד להוריד משימות מהלו"ז ולעבור תהליך של עבודה פנימית כדי להיגמל מההתמכרות לפעלתנות. השני צריך להתחיל במנות קטנות מאד של משימות ומטרות והשגתן ההדרגתית תחזיר לו דימוי עצמי יותר חיובי ותתן לו חשק לעוד.