אם נשאל את ההורים או סבים שלנו על החינוך שקיבלו, אנחנו נגלה שיטות
חינוך יותר כפייתיות שלא כל כך נתנו לילדים אפשרות להתווכח על אורח החיים, המסרים
והערכים שקיבלו. הסמכות ההורית ושל מוסדות החינוך הייתה יותר איתנה ומובנת מאליה.
אני שמעתי על אדם מבוגר שסיפר שלא היה מסתכל אף פעם בעיני אביו, והיה משפיל את
מבטו מתוך כבוד ויראה. אבא שלי למד בתלמוד תורה אצל סבו שהיה רב קהילה וגם שוחט. הסבא
היה לוקח אחרי השחיטה, את הגיד מרגל הפרה כדי לעשות ממנו שוט והיה משתמש בו בכיתה כדי
להחזיר לריכוז את הילדים השובבים. היום היו שלוחים לו עובדת סוציאלית של הרווחה. באותם
הימים, הוא היה דמות מכובדת ומוערכת מאוד. חלק מההורים שסבלו מגישה חינוכית נוקשה
זו, עוברים לקיצוניות השנייה. מתוך רצון להימנע מכפייה, ולכבד את רצונותיו של הילדים,
הם פוסלים כל סמכות ורוצים להיות "החברים" שלהם. אך מילת המפתח של
החינוך הוא: איזון. אנחנו חייבים להודות שלהורים או למורים יש יותר ידע, ניסיון
ושיקול דעת מאשר לילדים. הם תמימים וחמודים אך יכולת השיפוט שלהם עדיין חלשה. אנחנו
צריכים לתת להם כלים שיאפשרו להם להחליט החלטות נכונות כשיגדלו. יחד עם זאת, עלינו
לשקול בכל מצב עד כמה אנחנו יכולים לשתף אותם בהפעלת שיקול הדעת ועד כמה להחליט לבד
ולשתף אותם רק אחר כך. מתוך אהבה ורצון להיות עדינים ורכים כלפי הילדים, אנחנו
עלולים להעביר לילדינו אחריות על נושאים שהם עדיין לא בשלים להתמודד איתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה