מעברים ושינויים.

אנחנו עוברים לאורך שנות חיינו הרבה שינויים: מהעולם הגנוז והמוגן של רחם אימותנו למציאות הגלויה והמאתגרת של העולם הזה, לידת אחים, כניסה לגן, לבית הספר, לתיכון, לאולפנה או לישיבה. כל שנה עברנו לכיתה אחרת. עברנו שינויים בגוף ובנפש. אולי עברנו למקום מגורים חדש, לעיר אחרת, או למדינה אחרת. עם החתונה, אנחנו עוברים אחד השינויים המשמעותיים בחיינו הדורש תקופת הסתגלות למציאות החדשה. "שנה יעשה לביתו". אחר כך באים גם ילדים והתמודדויות חדשות. כל ילד חדש משנה את המפה המשפחתית ,דורש איזון משפחתי חדש, ומביא אתגרים ושמחות חדשים. הצטברות של שינויים בתקופה קצרה עלולה להלחיץ אותנו וחשוב לפרוס שינויים בזמן כדי למנוע מתח, עייפות ועצבנות. מצד שני, ככל שאנחנו מלאי חיים, אנחנו עוברים יותר מעברים ושינויים. רק יצור מת, חס וחלילה, לא משתנה. והנה, עוד מעט מסתיים החופש הגדול, הילדים יכנסו למסגרות חינוכיות ויצטרכו לעבור שינויים. גם אנחנו המבוגרים, נחזור לשגרה ונעבור לתקופה חדשה. יש כמה טיפים שיכולים לעזור לילדים או למבוגרים שמתקשים להסתגל למעברים ולשינויים. קודם כל אפשר לרשום בטבלה, מה ישתנה בין המצב הנוכחי המוכר למצב החדש, מה ידוע לנו ומה לא, מי יכול לספר לנו מה יהיה. אפשר לגשת לאנשים חיוביים ושמחים (חשוב מאוד לבדוק קודם) שעברו אותו מעבר ולבקש שיספרו איך היה, מה קרה. בנוסף חשוב לשמוע מה מדאיג את הילד או המבוגר בקשר לשינוי זה בלי צורך להרגיע או לתאר מצב מושלם. הרבה פעמים, ההקשבה האמיתית מספיקה. והכי חשוב, לפי הדרכתו של הבעש"ט, תבקשו מהם שיעצמו את העיניים וידמיינו את המצב החדש בצורה הכי מוצלחת, שמחה ומושלמת. ואתם תראו, זה עובד. 

אין כמו ט' באב כדי להתנתק מהשגרה, מהלחץ, העבודה וכל דבר המשיח את הדעת. אין כמו ט' באב כדי להתחבר בגעגוע אין סופי לאידאל, למה שיש לנו להשלים, לחלומות שלנו. כשחסר לנו אנחנו יכולים ליפול לדיכאון לרק לבכות. אך ביום ט' באב יש לנו גם תפילת נחמה שבאה להגיד לנו: המצב לא אבוד, החורבן הוא הבטחה שתופיע מציאות יותר שלמה. רק צריך לעבוד כדי שהיא תוכל להופיע. העבודה היא גם פנימית וגם חיצונית. כשאנחנו עובדים למען שלום בית, כאילו אנחנו בונים את חורבות ירושלים. כשאנחנו עובדים כדי לשפר את חינוך ילדינו, אנחנו מתקנים עולמות שלמים. כאשר אנחנו עובדים כדי לתת לעצמנו אפשרות להתגלות ולהופיע במציאות במלוא העצמה למידות טובות ולמעשים טובים, אנחנו מחיים את עצמנו ותורמים לתיקון כל העולם כולו.

אנחנו קרואים להשקיע בעצמנו, בזוגיות ובילדים שלנו -העתידיים או הנוכחים- ומיד תורגש ההשפעה על הסביבה. הרבה אנשים מנסים לשנות את העולם לפני שהם התחילו להתבונן במה שקורה בתוך עצמם. ההתפשטות של הטוב מתחילה מבפנים. ככל שנתמלא טוב, יושר, עדינות, אהבה ואמונה, השפע יגלוש החוצה באופן אוטומטי. 

  

דור של גאולה.

אנחנו עדים להבדלים גדולים ומהותיים בין הדורות הקודמים לדורות האחרונים. שיטות החינוך המסורתיות, טון הדיבור של המבוגרים מול ילדים, תגובות הילדים לבקשות המבוגרים השתנו ואנחנו מרגישים שהרבה פעמים, אנחנו מאבדים שליטה או נבוכים. אנחנו צריכים להכיר בעובדות חדשות שמשנות את המפה החינוכית כאן ועכשיו ולעתיד לבוא. החינוך הוא הוצאה מן הכוח אל הפועל של הכוחות הטמונים בילדים. אם נרצה להצליח במלאכת החינוך, עלינו לדעת מה נמצא בפנים כדי שנוכל להוציא אותו החוצה. אנחנו חייבים ללמוד על הדור ועל מאפייניו. אנחנו בדור של גאולה, של חזרת עם ישראל לארצו אחרי 2000 שנות פיזור ופירוד בין העמים, רדיפות, שלילת עצמאות לאומית, חולשה פיזית וציפייה לשיבה לציון. היום אנחנו מקובצים בארצנו, מגנים על עצמנו, יושבים ופועלים במדינתנו, מתחזקים פיזית ורוחנית. הקב"ה מביא בכל דור את הנשמות המתאימות לאתגרי התקופה. למשל, חשוב להכיר שלושה מאפיינים לנשמות בדור של גאולה. ראשית,  הן נשמות כלליות, המחוברות באופן טבעי לכלל ישראל. החיים  ששלנו משותפים בארץ ואנחנו מוכנים למסור את הנפש למען הכלל בלי להתייחס למוצא, לעדה או לדעות הפוליטיות. המימד השני הוא שאלו נשמות ארציות. אחרי ניתוק ארוך מאחיזה ועבודה בקרקע, עם ישראל עוסק היום בכל תחומי החיים החומריים: חקלאות, תעשייה, ספורט, רפואה, יופי וכן הלאה, והוא מקדש אותם. אנחנו עדים כל יום לגודל ההצלחה. התכונה השלישית היא שהן נשמות חרותיות. הדור הזה רוצה לבנות את חייו על פי האות המיוחד שלו בתורה. הוא לא מקבל כמובנת מאליה ההליכה בעקבות הוריו או מוריו והרבה פעמים הוא דוחה את המבוגרים שרוצים לכפות עליו דרך שהתאימה להם אך לא לו. יש צורך להעמיק בהבנת הדור כדי שנוכל להצליח בתפקידנו כהורים וכמורים. (על פי שיעורים של הרב עמוס נתנאל) 

הכל אפשרי.

שמעתי את הרב עדין שטינזלץ במסגרת סמינריון של מכללת "כוונה" שכותרתו "100% אני". הדבר הראשון שנדהמתי ממנו הוא מבטו השובב, הילדותי והשמח (הוא בן 80 בערך) וההתלהבות שהוא חדור בה. הוא לימד אותנו דבר גדול וחשוב הקשור לחינוך ילדים: הוא הציג את עצמו כמומחה לעשות דברים בלתי אפשריים ולדעתו, אין דבר שאי אפשר לעשותו. ואכן, הוא היה פורץ דרך בהרבה נושאים: הקשר עם היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל, הנגשת התלמוד לכלל האוכלוסייה על ידי תרגומו ופירושו לעברית בהירה, תרגומו לכמה שפות, ועוד. ולדבריו, יש לו עוד כמה פרויקטים ל150 שנים הבאות!!

אנחנו, המבוגרים, נוטים לחסום את עצמנו בעשייה ובהגשמת חלומותינו בגלל פחד, או חוסר אמון שזה אפשרי. האמונה שהכל אפשרי קיימת אצל הילדים ומאפשרת להם לעשות דברים שנראים לכאורה בלתי אפשריים. כשילד נולד אינו יודע שום דבר ואין לו שום חוויות מן העבר. כשהוא ברחם אמו הוא בקשר עם הקב"ה והמלאכים, וסביבו חושך ושקט. פתאום הוא נולד: בבת אחת הוא נפגש עם קולות, צבעים, צורות. הוא נולד בלי דעות קדומות. בין היתר, בשבילו, הכל אפשרי. והוא מתחיל לעשות דברים בלתי אפשריים: למשל, הוא לומד לדבר. ממצב של חוסר מוחלט לבטא הבהרות חוץ מבכי, הוא לומד בהדרגה להגיד חלקי מילים, מילים, משפטים ובסוף מעביר שיעורי גמרא לשיעור ה' באיזו ישיבה או נהיה פרופסור באיזו פקולטה. או שניהם. דוגמה נוספת: הוא לומד לצעוד. גם במקרה הזה, לפי הנתונים והכישרונות שלו בגיל אפס, זה נשמע בלתי אפשרי. אבל בגלל שהוא מאמין שזה אפשרי (אפילו הוא לא שואל את עצמו את השאלה), הוא מנסה, מתעקש לנסות שוב ושוב עד שהוא מצליח. אנחנו חייבים לשמור על תכונה הילדותית הזו, היפה והחשובה, וכך נוכל להתחזק, להאמין שאנחנו יכולים לעשות דברים ולהצליח להגשים את חלומותינו. 

שלום!

ברוכים הבאים לבלוג של "משפחה בישראל".

אני אפרסם כאן מאמרים בנושא משפחה, זוגיות, הורות וחינוך ילדים.