אני מקבלת לשיחות את רויטל, אשה צעירה שהתאלמנה לפני כשנה. היא מתמודדת עם קשיי פרנסה, לימודי מקצוע – בעלה היה מפרנס והיא לא ראתה צורך לפתח קריירה עד עכשיו-, גידול ילדים ועם הצורך לנהל את כל הבית לבד. בנוסף לכל זה, יש לה שכנה שממררת את חייה: היא כועסת עליה שהיא לא שומרת על ניקיון הבניין, שהילדים מלכלכים ומרעישים ומדברת על זה עם השכנות האחרות. רויטל הגיע אלי וביקשה למצוא דרך לא להיות מושפעת מהדיבור המרעיל של השכנה ולהצליח לתפקד ולשמוח בלי להתייחס לביקורת הארסית וההרסנית של שכנתה.

אם הייתי עובדת לפי השיטות הפסיכולוגיות הקלסיות, הייתי מחפשת מה גורם לה להיפגע מהדיבור של השכנה, מה זה מזכיר לה מהילדות, איך היא רגילה להתמודד עם ביקורת ולחפור בעבר על מנת למצוא את השורשים וההקשרים מהעבר למה שקורה לה יום.

הפסיכותרפיה מנסה לתת הסברים רציונליים להתנהגויות לא רציונליות. אך, בדרך, היא מאבדת את הממד הרוחני של האדם. הפסיכותרפיה לא מחפשת לעודד את האדם הסובל אלא מחפשת הסבר להתנהגותו, לתחושותיו ולמחשבותיו. היא ממוקדת בבעיות, בתופעות השליליות, בחולשות האנושיות. הפסיכולוג או התרפיסט נפגש עם אדם הסובל, והוא ממוקד בסבל זה ומחפש את הגורמים לאותו סבל. בתפישה מכנית זו של המציאות, גם האדם נמצא תחת השפעת סיבות הגורמות לו להתנהג, לחשוב או להרגיש כך או אחרת. ההשלכות של גישה זו היא שהמטפל מאמין שרק אם ימצא את הגורמים למחלת הנפש או למצוקה של המטופל, הוא יוכל לטפל באותה מצוקה והסימפטומים ייעלמו.

בעקבות זאת, התרפיסט הקלסי אינו מתעניין בצדדים החיוביים של החיים. אפילו תומכי הפסיכואנליזה, לעיתים הכחישו את החיובי, וערכים אתיים ואידיאלים התפרשו כ'סובלימציה של דחפים פרימיטיביים'. גישה זו מתארת את האדם כחייה קצת יותר מפותחת משאר בעלי החיים, נתונה לשליטתם של כוחות ברובם נסתרים ואפלים. בראיה כזו, הדימוי העצמי של האדם הינו שלילי ומשאיר אותו בתלות גמורה לחסדי היצרים המנהלים את חייו. הוא רואה את עצמו כעסוק במילוי צרכיו, או בהפגת המתח הגואה בתוכו בין 3 הכוחות הנלחמות זו בזו: האיד, האגו והסופר-אגו. גם הפסיכולוגיה הביהביוריסטית תופשת את המציאות בצורה מכנית גרידה של סיבות ותוצאות, של גירויים ותגובות. בתפישה מכניסתית זו, שינוי ההתניות יגרום לשינוי המצב של המטופל.

שתי גישות מרכזיות אלה נובעות מגישה מדעית, פיזיקלית של האדם, גישה דטרמיניסטית הרואה את האדם עבד של גורמים חיצוניים או פנימיים המתנים אותו. גורמים אלה מגבילים את האדם וכמעט חורצים את גורלו. גישה זו משאירה רק פצועים בשטח. אפילו אנשים נורמטיביים עלולים למצוא בעצמם פגמים ערכיים או מוסריים אם הם מייחסים להתנהגותם סיבות אלה. היא מפחיתה את חשיבותם של ערכים ואידיאלים. "אך ערכים ואידיאלים הם בדיוק הדבר, שמספק תמיכה אפילו במצבים של סבל קשה",  כותבת אליזבט לוקאס בספרה "משמעות הסבל".

אין התייחסות כאן לרוח האדם שהוא החלק שנשאר חופשי באדם: גם בתנאים קשים ביותר רוח האדם אינה כפופה לחוקי הטבע. אנחנו עדים לכך כשאנחנו שומעים את סיפורם של אסירי ציון או סיפורו של וויקטור פראנקל במחנה אושוויץ, מייסד הלוגותרפיה, או לוחמי חופש אחרים שרוחם אפשר להם להתעלות מעל מציאות קשה של דיכוי והצליחו לשמור על החופש שלהם בזכות הממד הרוחני שבאדם. עם הלוגותרפיה, אנחנו יכולים לנחם את האדם הסובל כאשר סבלו אינו נמנע. אנחנו יכולים להסיט את תשומת ליבו מהצדדים שליליים של חייו ולהביא אותו להתמקד בצדדים החיוביים, להפנות את מבטו לעתיד במקום לחפור בעבר ובנסיבות חייו.

נחזור לסיפורה של רויטל. במקום לנתח את סיפור חייה ולחפש גורמים לפגיעותה מול השכנה, חיפשנו ביחד מה הם הדברים החשובים לה בחיים. במשך שעה דיברנו וניתחנו את כל תחומי החיים החשובים לה: הילדים שלה, הקריירה שהיא רוצה לפתח, חיפוש דירה חדשה יותר קרובה להורים שלה ועם שכנים יותר נחמדים, טיפוח עצמי על ידי הרשמה למכון כושר והשתתפות בקבוצת תמיכה של אלמנות צעירות, וכן הלאה. בסוף השיחה שאלתי את רויטל מה היא לקחה מהשיחה. והיא אמרה כך:

"חשבתי שנדבר על השכנה ועל כל מה שהיא עשתה לי עד עכשיו. ואת התחלת לשאול אותי על דברים שלא קשורים בכלל לנושא. ואת יודעת? היה לי כיף!!! פתאום השכנה הזאת וכל הדיבורים שלה, כבר לא קיימים ולא משפיעים עלי.  יש לי מספיק מה לעשות ולחשוב עליו, דברים הרבה יותר חשובים מאשר להתייסר מהרכילות שלה. יש לי כוחות ומוטיבציה לחפש דירה חדשה. היום אני רוצה להיכנס לאתרי חיפוש דירות. מחקת אותה מהמחשבות שלי כי הכנסת לי מחשבות על דברים יותר חשובים ומעניינים לי."

לא צריך להוסיף מילה.